מסרבים להיות אויבים

במשך חודש שלם צעדו כמאה איש מהרי אילת, דרך המדבר והשטחים עד לסמטאות ירושלים והמקומות הקדושים. אירופאים, יהודים וערבים שיצאו למסע חיצוני ופנימי בעקבות הכאב, התקווה והאפשרות לשלום אמיתי. מיכל טל-יה כתבה יומן מסע אישי על עלייה לרגל רוחנית-פוליטית

מיכל טל-יה

צילום: Grace Media

שלושים יום הלכנו מהנקודה הדרומית של ישראל כשפנֵינו צפונה: מהרי אילת, דרך הנגב, הערבה, בקעת סדום, מדבר יהודה, גוש עציון, בית לחם, עד שביום האחרון הגענו לירושלים: אל חומת העיר העתיקה, אל הכותל, מסגד אל-אקצה, ויה דולורוזה. עלייה לרגל רוחנית-פוליטית, מסע של הגוף והנפש על אדמת הארץ, אל המקומות הרגישים שבחוץ ושבנפש פנימה.

יום אחר יום, משכימים לצלילי הקלרינט של מיכאל כשעה לפני הזריחה, מתלבשים, אורזים את תרמיל הנדודים, שק השינה והמזרן, נוטלים את שקית האוכל האישית לאותו יום שהכין לנו צוות המטבח שלנו, ממלאים מים בבקבוקים, מעמיסים את כל זה על הגב, עומדים יחד למעגל תפילה וכוונון רוחני ויוצאים לדרך. ממוצע הליכה יומי: 20-15 קילומטר.

זה קרה בחודשים אוקטובר-נובמבר 2007, במהלך חודש חשוון כולו. היינו תשעים אנשים בתחילת המסע. במהלכו הצטרפו אלינו אנשים נוספים לפרקי זמן קצרים יותר. כשהתפקדנו בבוקר היום האחרון, לאחר שעברנו את מחסום בית לחם בואכה ירושלים, ספרנו בהתפעלות: 167 איש, אישה וילד. כשליש מהם ישראלים ופלסטינים, כשני שלישים אירופאים. אנשים שביקשו לחקור את הנקודה בתוכם שמכריעה אם תפרוץ מלחמה או ייבנה שלום בעולם או בתוך עצמם. אנשים שבשונה מן המקובל, מבינים ש’תוך עצמם’ נכלל בעולם וכולל את העולם באופן כזה שמצבי מלחמה או שלום בחייהם האישיים אינם בגדר ענייניהם הפרטיים בלבד; אנשים שמבינים שיש למצבים האישיים משקל ותפקיד בהתהוות תהליכי מלחמה ושלום, מוות או חיים, באנושות ובעולם כולו.

הולכים פנימה במדבר

12 באוקטובר, אנחנו יוצאים מחניון שלמה. הרי אילת אדומים בשמש הלוהטת, קטעי מצוקים תלולים וצרים. ירידות חדות. התרמילים על הגב. כמעט מאה איש, נשים וגברים משנות העשרים עד שנות החמישים לחייהם. כעשרה בני נוער, שמונה ילדים בני 12 פחות או יותר ותינוק אחד, מנטֶה שמו (Mante), בן שלושה חודשים, בנם של בנגמין, ממובילי המסע הזה, וזוגתו ורה. כולנו מאותגרים כהוגן, לומדים את יכולותינו ומגבלותינו, כל אחד לחוד וכולנו כקבוצה.

רוב האנשים הצועדים הם חברי קהילה בינלאומית הנקראת תמרה (Tamera) וממוקמת בחווה בדרום פורטוגל. הם מפתחים, קרוב לשלושים שנה, מודל הוליסטי ובר קיימא לתרבות של שלום בין אנשים ובין האדם לבעלי החיים והטבע. “כפר חקר לשלום”, כך נקרא המודל, וכחלק מהעבודה לריפוי והתמרה של תבניות המלחמה הטבועות בתוך עצמם ובעולם, באו לצעוד ברגליהם במשך חודש על אדמת ישראל/פלסטין, אחד האזורים בעולם שאנשים רבים החיים בו מאמינים שאין להם ברירה אלא “לחיות על חרבם”.

יחד עם ישראלים ופלסטינים נוספים שלומדים בשנים האחרונות את עבודת השלום הרוחנית-פוליטית עם אנשי קהילת תמרה, הצטרפתי למסע הזה. המסע כונה “עלייה לרגל בשם החסד” (“Grace Pilgrimage” בלעז), והוא אכן היה תובעני מאוד כלפי הרגליים, ולא פחות כלפי הנפש והתודעה.

“נתחיל ללכת בשתיקה במשך השעתיים הראשונות בכל יום. השתמשו בשתיקה כדי לחדד את החושים ואת התפישה שלכם. אנחנו רוצים לנסות לחוש מה המקום מראה לנו. למה המקום הזה נקרא מצד אחד ‘ארץ הקודש’ ומצד שני מתחולל בו אחד הסכסוכים המסובכים והממושכים בעולם. זכרו שבאנו לצעוד כאן כדי להתבונן בתוך עצמנו ובעולם כולו דרך הראי שהמקום הזה מעמיד לכל מי שמעוניין להסתכל בו.” הדוברת היא סבינה ליכטנפלדס, אישה בשנות החמישים לחייה, ממקימי פרויקט תמרה והמורה הרוחנית של הקהילה. היא היוזמת והמובילה של המסע הזה, יחד עם בנג’מין, איש צעיר ומוכשר, דמות בולטת בהנהגת הקהילה. שניהם ילידי גרמניה, כמו רוב חברי הקהילה.

ליצור אמון מחודש

השעתיים הראשונות של ההליכה בכל יום היו עבורי זמן מיוחד מאוד, קסום ומאתגר. לא קל לחקור אל תוך התודעה כך. ההתבוננות העצמית והחקירה פנימה מזמנות מפגש עם רגשות שהיו מודחקים ועם אמיתות אישיות שהיו מכוסות מרוב פחד להרגיש או חשש לדעת. גם השיחות שאחרי זמן השתיקה, בזמן ההליכה בזוגות, כל יום עם בן זוג אחר, סייעו בהעמקת התהליך. מאוחר יותר בעומק המסע עזר לי פרידנמן, סטודנט גרמני בתוכנית הלימודים בתמרה, להבין משהו על עצמי, כשאמר: “הרגשתי את הכעס של הפלסטינים, הרגשתי את הפחד של היהודים. אני חושב שהשאלה העמוקה שעומדת בפני כל אחד מהצדדים היא איך אפשר לתת מחדש אמון בצד השני.”

לתת אמון במי שפוגע בי? קל לך להגיד. לא רק להגיד, הוא משיב לי. הוא מכיר מצבים כאלה מהחיים האישיים, וזה אותו סוג של קושי. זה קשה ככל שהפגיעה עמוקה יותר ונדמית כמאיימת על הקיום ממש. בדרך כלל חשים את זה הכי חזק עם האנשים הקרובים לנו ביותר… אני דווקא יודעת, אני נמצאת שם כבר חודשים, מול מי שאהבתי עד לא מזמן. זהו סבל צרוף, לאבד אמון באדם אהוב, ובעקבות זאת באהבה בכלל. מה אתה אומר פרידנמן,

איך אפשר לתת שוב אמון, על בסיס מה? אתה אומר שאתה עוד לא לגמרי יודע לעשות את זה אבל שזה המפתח, וכך גם ביחסינו עם הפלסטינים?

אני נזכרת בתובנות שחלקה איתנו סבינה לאורך המסע, במעגלי ההתכוונות בכל בוקר או בשיחות הקבועות בהפסקות הצהריים: “שלום הוא הרבה יותר מאשר ההפך ממלחמה. להיות פעיל שלום דורש כוח רב יותר מאשר להיות חייל. שלום מגלם מודעות חדשה. הוא לא יכול להתממש ללא התמרה פנימית מלאה. זו הנקודה שבה שוגים פעילי שלום רבים הרוצים להתעלם מהעובדה הזו. הם מחפשים שלום חיצוני מבלי להבין דבר על הקשרים הפנימיים… נוכל להביא שלום רק כשנמצא שלום בתוך עצמנו… נתינת אמון מחודש באדם שיש איתו קונפליקט, בכוחה לחולל התמרה מלאה של מצב היחסים איתו. אבל זה לא דבר שקורה מעצמו, זה מצריך החלטה מודעת ומוכנות להתמודד עם הסכנה, ואף יותר מזה, עם הפחד ממנה… אי התמודדות משמעה להיות שותפים פעילים למצב המלחמה.”

כן, אומר לי פרידנמן, זה אותו דבר בכל העולם בין בני אדם. בעל ואישה מסוכסכים או אומות מסוכסכות מתמודדים עם אותו אתגר של פחד מהתוקפנות של השני ושל חוסר אמון מוחלט.

אני מקשיבה ולוקחת לתשומת לבי. אני מבינה: לא אוכל לשכנע אנשים אחרים, ואפילו את עצמי לא אוכל לשכנע לעומק שעלינו הישראלים להתעלות ולתת אמון בפלסטינים עד שאצליח, לפחות פעם אחת בחיי הפרטיים, לתת אמון מחודש באדם קרוב שאני חווה איתו משבר כה עמוק. זה לא עניין לשכנע בו, זה עניין לחיות אותו. וזה אותו דבר, אותו דבר…

צעדתי עם זה לפחות כמה בקרים של שתיקה. אני מכינה את נפשי לקפיצה גדולה. גם עכשיו, אחרי שנגמר המסע, אני עוד לא מוכנה. אבל אני בדרך.

הכניסה אל השטחים

לפנות ערב, בדרך כלל כשעה לפני החשכה, הגענו אל מקום המחנה של אותו לילה. הצוות הלוגיסטי כבר היה שם עם מכלי המים הציבוריים, צוות המטבח היה בשלבי סיום הכנת ארוחת הערב – מבושלת בסירים ענקיים על גזיות שטח – ואנחנו הכנו לנו את מקום השינה לפני שיירד החושך. אחרי ארוחת הערב תמיד הודלקה מדורה, אך היא בדרך כלל ננטשה בשעת ערב מוקדמת. די מהר סיגל עצמו מחזור הערות והשינה למהלך האדמה סביב השמש, ואחרי יום שהחל בחמש בבוקר וכולו הליכה, היה זה רגיל למדי להשתחל לשק השינה בתשישות גורפת בשמונה או בתשע בערב.

לאחר שלושה שבועות שבהם צעדנו במדבריות כשאנו פוגשים מעט מאוד ציוויליזציה ועסוקים רוב הזמן בהתבוננות ובחקירה פנימית, בשיתוף עמוק בזוגות ובמעגלים, הגיע השבוע האחרון שאליו התכוננו לאורך המסע. חנינו יומיים בעין גדי כדי להחליף כוחות ולאפשר לכמה מהאנשים החולים להתחזק עוד יותר לפני הכניסה לשטחים. להליכה בשטחים התכוננו כחלק של המסע שדורש מאיתנו חוסן נפשי פיזי ורוחני רב יותר. אופי ואיכות העבודה הפנימית שעשינו עד כה יקבעו את אופי ואיכות המפגש שלנו מעכשיו עם המציאות החברתית והפוליטית שמעבר לקו הירוק. האם נצליח להיחלץ מן הפיתוי החזק להזדהות עם צד אחד בקונפליקט, זה או אחר? האם נצליח להתייחס לכל אדם שנפגוש שם דרך ראיית האנושיות שלו, ולא דרך התגובתיות שלנו לדעותיו או למעשיו? האם נזכור בזמן אמת כי כל מה שאנו רואים במציאות החיצונית הוא ראי לעצמנו?

אנו עולים מעין גדי לרמת מדבר יהודה, ורגלינו כבר צועדות בשטחים שנכבשו/שוחררו ב-1967. סביבנו נפרש חבל ארץ מדהים ביופיו של גבעות מדבריות רכות ועגולות המשתרעות בצבע חום בהיר עד לאופק, 360 מעלות. “הנוף הזה נשי להפליא!”, מתפעל לידי מרטין, בחור יוצא דופן מחבורת הנוער. זהו אזור המחיה של השבט הבדווי רשאידה, שעבר רק לפני שלושה עשורים למבני קבע. אנחנו מתארחים בכפר רשאידה יום ולילה אחד, ואז אנו מגיעים לכפר הפלסטיני תקוע לעוד יום ולילה, אחר כך צועדים אל היישוב אלון שבות ולנים בו לילה אחד, בכפר נחלין אנו שוהים יומיים, ועוד לילה ויום במחנה הפליטים עאידה באזור בית לחם.

ביישובים הפלסטיניים התחושה היא כאילו אנחנו בארץ אחרת. אלה מאיתנו שהיו בהודו נזכרים בטיולים שלהם שם, להבדיל אלף הבדלות, ובכל זאת. אזור בית לחם הוא שטח A, אסור בדרך כלל לכניסה לישראלים. מוקפים בקבוצה הבינלאומית הענקית, רבים מהישראלים משתפים בהתרגשות בחוויה של חציית קווי הפחד. נועה אומרת: “אני מודה על ההזדמנות הנדירה הזו לפרוץ את מחסום האיסור הפנימי שקיבלתי על עצמי עד היום ולהיכנס אל המציאות שקיימת מעבר למחסום הפחד שלי.” באוזני מהדהדות המילים של סבינה: “כל עוד אנו מאפשרים לפחד לנהל אותנו, אנו מנציחים את המלחמה.”

אנחנו נפגשים עם התושבים לפעמים במעגלים קטנים ולפעמים במעגל הגדול. עאידה, מוסטפה, חנא, עולה – הפלסטינים הישראלים שבינינו משמשים מתורגמנים. אנו רואים את העוני בעיניים, חשים את התסכול ואת הייאוש. בכפרים אנו חשים באנרגיה אלימה ומאיימת בקרב הנוער וחווים מועקה ופחד. אנו פוגשים את פאיז, חקלאי מטול כרם, שעשרים מתוך 32 הדונמים שלו הופקעו על ידי המדינה לצורך בניית החומה, אובדן בשווי 200 אלף דולר שלא קיבל עליו פיצוי. היום הוא תומך בחקלאים אחרים במאבק המשפטי שלהם כנגד גזל אדמותיהם בשל החומה.

בנחלין פגשנו את סמי עואד שנולד וחי בבית לחם, ועומד בראש הארגון Holy Land Trust, המציע הכשרות לארגונים ולקהילות פלסטיניים בנושא של מחאה לא אלימה. “אל תיתנו לנו כסף, זה מסיח את דעתנו מהשיקום האמיתי שאנו זקוקים לו” אומר סמי לאירופאים. “מה שאנחנו צריכים לעשות בחברה הפלסטינית זה להתכנס בתוך עצמנו ולעשות את חשבון הנפש הפלסטיני, להבין מהו חלקנו בהנצחת הסכסוך וכיצד אנו תורמים לכך שמצבנו גרוע כפי שהוא.”

המפגש עם מתנחלים

באמצעו של השבוע בשטחים הפלסטיניים הגענו להתנחלות אלון שבות שבגוש עציון. כמו אצל רוב פעילי השלום, ועל אחת כמה וכמה אצל פלסטינים ופעילי שלום אירופאים, גם בקבוצה שלנו קיימת נטייה לתפוס את ה”מתנחלים” ככוח פוליטי מרכזי שמרחיק את השלום. לאחר שהתארחנו כמה ימים ביישובים הפלסטיניים ונחשפנו לסבלם כתוצאה מהכיבוש, חשתי איך הדימוי של המתנחלים אצל רבים בקבוצה נטען רגשית באיכויות ובשיפוטים כגון אטימות לב, פנאטיות, גרימת עוול, ניצול, כוחנות וכדומה. אני, שעזרתי לארגן את המפגש בהתנחלות והזמנתי באופן אישי את המתיישבים מיישובים שונים בגוש שהיו מעוניינים לפגוש את הקבוצה, נכנסתי לציפייה דרוכה: האם נצליח לפתוח את לבנו להקשיב לאמת של הצד השני גם מעבר למילים? אם כן, האם זה יאפשר להביא אל המפגש גם את עצמנו ואת אמונותינו בצורה שהצד השני יוכל להיפתח אליהן?

“אני חי במקום הזה כי המורשת הרוחנית שלי צמחה כאן, אבות אבותי חיו פה ועבדו את השם. אני עצמי מרגיש חיבור ישיר יותר לאלוהים באזור הזה” אומר גיורא (שם בדוי), רב ואיש חינוך שהציג בפנינו גישה יוצאת דופן: “כאשר האזור יעבור לשליטה פלסטינית כחלק מהסכם שלום בר קיימא, ואם אדע שהביטחון והחופש הדתי שלי ושל קהילתי מובטחים – אעדיף להישאר לחיות כאן תחת שלטון פלסטיני.”

חלק מהקולות ששמענו במפגש עם המתנחלים היו של אנשים הרוצים שלום בדיוק כמונו הצועדים, אבל לא רואים כיצד ניתן להגיע לשלום שאפשר לסמוך עליו באמת.

במעגל השיתוף שלנו בבוקר שלמחרת ובימים הבאים, זוויות ההתבוננות ורמת העומק והכנות של האנשים בעקבות המפגש עם המתנחלים מרגשת אותי ומעוררת השראה.

סימון השוויצרי חושב שגם האירופאים מדכאים עמים אחרים, רק באופן סמוי יותר: “מה שיש כאן זו אותה מציאות שקיימת ברחבי העולם כולו, אלא שכאן זה דחוס בשטח קטן מאוד אז אפשר לראות את זה ברור מול העיניים וזה מזעזע אותנו. אבל למעשה גם אנחנו באירופה חיים בדיוק כמו המתנחלים. כמוהם, רמת החיים הגבוהה שלנו מתאפשרת בזכות העוני של אוכלוסיות במקומות אחרים בעולם. אנחנו פשוט לא רואים אותם, זה כל ההבדל.”

“כן, גם עבורי זוהי מראה לעצמי, למקומות בתוכי שאני חושב את עצמי יותר ממישהו אחר בגלל שאני דוקטור או השד יודע למה,” אומר חנא, פלסטיני ישראלי, רופא במקצועו. “כמו היהודים כאן, שמאמינים שיש להם זכויות לחיים טובים יותר מהערבים מפני שהם יהודים. אבל אני רוצה לומר ש… יש בי הרבה כאב בגלל העיוורון של האנשים שפגשנו. הם מרשימים, אינטליגנטים, יודעים להתבטא היטב. אבל בכל זאת הם חלק מהמכונה המלוכלכת של הכיבוש. אם הם מבינים את זה, הם צריכים לעזוב את המקום. לכן יש בי הרבה כאב.”

תקווה בצל החומה

לערב וליום האחרון של המסע הצטרפו אלינו כארבעים ישראלים, פעילים של ארגון השלום “שביל זהב”. זהו ליל ה-9 בנובמבר, התאריך של “ליל הבדולח” וגם של יום נפילתה של חומת ברלין. סבינה ליכטנפלדס ייסדה ביום זה לפני שנתיים את “יום החסד הבינלאומי”. אנשים בכל העולם מתכנסים היום למדיטציה משותפת למען עתיד ללא מלחמות. אנחנו מתכנסים בזריחה במחנה הפליטים עאידה למרגלות שמונת המטרים של חומת הבטון שבנתה ישראל כדי לנתק את עצמה מן הפלסטינים. טקסט המדיטציה מוקרא באנגלית, גרמנית, ערבית ועברית, ומזמין את כל סוגי החומות ליפול, בכדי שנוכל לזכות בחיים הראויים לחיותם. אחר כך אנו מתיישבים לחצי שעה בשורה ארוכה לאורך החומה, הגב נשען על הבטון הקר, בניסיון לאסוף עכשיו את האנרגיה של כל מה שעבר דרכנו אל תוך נקודה מרוכזת ובהירה בתודעה. אני מתבוננת למעלה ומרגישה קטנה מאוד ליד החומה הגבוהה. אבל אני יודעת שבאופן מסתורי אך ודאי, יש לי היכולת לגרום לחומה הזו להיות מיותרת יום אחד וליפול. כן, אני בדרך, מוקפת בחברים למסע.

;;;

חוקרי השלום

“כפר חקר לשלום” הינו מודל קהילתי שפותח בקהילת תמרה כאלטרנטיבה לחיים בעולם המודרני בכל המישורים: כלכלי, טכנולוגי, אקולוגי וחברתי. מטרתו ליצור מרקם חיים אשר מאפשר ריפוי עמוק לאדמה ולאדם, ושהשפעתו על הכלל תפעל על פי עיקרון “הומיאופתי”. החיים הקהילתיים שמים דגש על עקרון השקיפות, נאמנות לאמת, תמיכה הדדית ומעורבות אחראית בקהילה ובנעשה בעולם. החזון הרחב הוא בניית עתיד ללא כל סוג של מלחמה. בישראל פועלת קבוצת ישראלים ופלסטינים המתגבשת כקבוצת הקמה של כפר חקר לשלום במזרח התיכון. הכפר יכלול תושבים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים. מועד יעד לתחילת המגורים יחד: קיץ 2009. אפשר להצטרף לקבוצת ההקמה לאחר השתלמות של כשני סמסטרים בתמרה עד למועד זה. למידע נוסף על הפרויקט בפורטוגל: www.tamera.org. כתבות, תמונות וסרטונים מהמסע ראו באתר: www.grace-pilgrimage.com